פסק-דין בתיק ת"ק 006671/03

עניינה של תביעה זו בסכום אותו תובע התובע על סמך הסכם מיום 15.8.01 שבין התובע, הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 2 (כפי שצורפה במהלך הדיון מיום 11.8.03) ("ההסכם").

הסכום הנתבע, סך כ-2,000$, אמור היה להוות תשלום שלישי מארבעה (של 2,000$ כל אחד) על פי סעיף 3 להסכם. אין מחלוקת כי התשלום הראשון שולם לתובע וכן כי בעניין  התשלום השני שטרם שולם ניתן פסק דין בהעדר בבית המשפט בבאר-שבע. על פי הנתבעים, הוגשה בקשה לביטולו של פסק דין אחרון זה אך טרם ניתנה החלטה בבקשה.

הנתבע מס' 1 העלה תחילה טענה מקדמית בדבר העדר יריבות לפי שסעיף 3 להסכם קובע חובה של החברה, להבדיל מחובה של הנתבעת באופן אישי, לשלם את הסכום אותו דורש התובע. תשובתו של התובע כי הנתבע הינו בעל המניות של החברה, ואף חתום באופן אישי על ההסכם,  ומבחינתו הוא לא רואה הבדל בין בעל החברה לבין החברה.

מקובלת עלי עמדתו של הנתבע 1 כי בעניין הנדון אין הוא בעל הדין הנכון שכן ההסכם מפרט בבירור אילו התחייבויות הן של החברה ואילו של הנתבע, וההתחייבות נשוא תביעה זו היא מן ההתחייבויות המוטלות על החברה. לאור עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ולפי שלא הועלתה למעשה כל טענה לסתור, ולאחר שהחברה צורפה כנתבעת בתיק זה ומצויה בהתדיינות למול התובע, אין מקום לתביעה כנגד נתבע 1.

טענו הנתבעים גם כי יש לעכב את ההליכים בתיק זה ולהפנות את הדיון לבוררות לאור סעיף 8 להסכם. סבורה אני כי יש טעם בטענתו של התובע שהנתבעים לא עשו די ולא פעלו בתום לב לשם קיום בוררות לליבון המחלוקות. העיד התובע וצירף לכתב התביעה מכתב ששלח עוד ביום 1.10.01 אל הנתבע 1 ובו העלה טענות כנגד עיכוב בתשלומים ואף ציין בו כי אם לא יתבצע תשלום על פי  המועד הנקוב בו, יאלץ "לפנות לסעד בית המשפט". לא ראיתי כל מענה של הנתבעים בעניין זה וכל הצעה לפנות לבוררות. התובע אף פנה לבית המשפט וכבר קיבל שני פסקי דין לטובתו (אחד כאמור כנראה אינו חלוט עדיין). המסמך היחידי שהומצא לתיק בקשר עם דרישה של הנתבעים לפנות לבוררות הינו מסמך שהוגש מטעם התובע דווקא, ת/1, ובו כותב ב"כ הנתבעים אל התובע ביום 21 אפריל 2003, כי: "לאור חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים... הרי שבהתאם להוראות סעיף 8.1 להסכם הנ"ל, דורשים מרשי להעביר את ההכרעה לבוררות". לא הובאה כל ראיה אחרת מטעם הנתבעים המראה על נכונות אמיתית ותמת-לב של הנתבעים לפעול, מהלך כל התקופה הארוכה שבתווך, לקיום בוררות, ואין אני מוצאת לקבל את בקשתם כיום לעיכוב ההליכים.

לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי חובת התשלום לתובע לפי סעיף 3 להסכם התבססה על מצגים שונים של התובע לגבי הוצאות שהוציא בקשר לפעילותו בחברה  וכי בדיעבד התברר כי מצגים אלו אינם נכונים  וכי הוצאות התובע היו נמוכות מכפי שהוצג.

התובע טוען כי הסכום הנכתב בהסכם הינו, כלשון ההסכם, סכום שנועד "לבטא" את סך ההוצאות והוא מהווה למעשה פשרה, שכן לשיטת התובע הוצאותיו היו גדולות אף יותר. התובע טוען כי הנתבעים לא יכולים לבוא שנה וחצי לאחר ההסכם ולטעון כנגדו. בטענה זו של התובע יש ממש. לשון ההסכם בעניין המחויבות לשלם ברורה ואינה מותנית בהמצאת ראיות כלשהן. הסעיף מתייחס לסכומים וקובע כי הם "מוסכמים על הצדדים כמבטאים סך כל ההוצאות". זאת ועוד -סעיף 7 להסכם קובע במפורש כי עם חתימת ההסכם אין לצדדים כל טענה או מענה איש מרעהו (סעיף 7.1) ואף כי החוזה "...ממצה את היחסים המשפטיים בין הצדדים ולא תהיה נפקות לכל הצעה ו/או הסכם ו/או הבנה ו/או מצג ו/או הבטחה בין בכתב ובין בעל פה, בין במפורש ובין מכללו [כך במקור - ת.א.] אשר היו, אם היו, בין הצדדים  עובר לחתימת חוזה זה אלא אם נקבע הדבר במפורש בחוזה זה" (סעיף 7.2).

הנתבעים אשר מעלים דרישות מכוחו של ההסכם (כמו בעניין העדר היריבות למול הנתבע 1 ובעניין בוררות) ואשר לא העלו כל טענה בדבר תוקפו של ההסכם, כפופים גם להוראות האחרות של ההסכם לרבות הוראת סעיף 3.

סופו של דבר, התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית. הנתבעת 2 תשלם לתובע סך כולל של 10,000 ש"ח (כ-2,000$ בצירוף ריבית) וזאת עד ליום 15.9.03. במקרה של איחור בתשלום יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 500 ש"ח עד לאותו מועד ויחולו ההוראות הנזכרות בעניין איחור בתשלום.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, 12 באוגוסט 2003, בהעדר הצדדים.